האם כולנו אמנים?

 בחירות. לפעמים זה נראה לי כמו אמנות. לא כי אני חושב שצריך להיות אמן כדי לדעת לבחור, יותר כמו שאני לא מבין איך אמנים יוצרים בקלות, לפעמים אני לא מבין איך בוחרים בקלות. אז זה כמו אמנות.

ואז אני מבין שאמנות טובה לא באה בקלות. ואמנות שבעיניי היא טובה, היא בכלל לא טובה בעיני האחר.

ויש עוד קטע, משהו מרגיש לי כאילו כל הבחירות בסוף טובות. בסוף נלמד מהן, נהנה מהן, ננווט ביניהן ונחייך בהן. אז זה בדיוק כמו אמנות, לא?

לפני כמה חודשים, כשפגשתי משפחה באי בשם אוויה ביוון, פגשתי גברת, ומשפחתה הקטנה בבית הקפה הקסום שלהם. היא לא ילדה, כבר עברה דבר מה בחיים. היא עברה ליוון לפני כמה עשורים, וממש לאמצע שום מקום. גידלה ילדים, פיתחה חיים. זאת הייתה הבחירה שלה, והחיים התגלגלו, ומתגלגלים עדיין, סביב הבחירה הזו, שעשתה כבר אז (היא, אגב, שווה פוסט בפני עצמו). היא סיפרה לי, שאחד הדברים המשמחים בחיים שלה, זה שהילדים שלה בחרו להישאר באורח החיים שהיא בחרה. הם הסתובבו, חוו. וזה מה שהם בחרו. ואיך הבחירה שלהם, משמחת אותה. זה כל כך יפה, שזה אמנות.

בחירה אגב, זו לא החלטה. אני לא חושב שאני מחליט בחיים. כי להחליט מרגיש לי בחירה שמאבדת את זכות הבחירה. כן, זה היה משפט מוזר אבל תזרמו איתו.

החיים טובים. יש מלא בחירות סביבי לאחרונה. הבחירות טובות. זה דיי מגניב. צריך לנשום, להסתכל מסביב, לחייך, לשחות, לרוץ ולא לתת לרצפה לשאוב אותך. לאדמה, אולי כדאי לתת לשאוב. הרצפה שעל האדמה לקחה את הבחירה מהאדמה, אז לאדמה אפשר להישאב. למה לא בעצם?

בתמונה, אני גם בוחר. בין המסלול הזה לזה, בין האחיזה הזאת לבין הרגל הזאת. ושיניתי בחירות הרבה פעמים. אבל ספגתי מכל אחת מהן. הנה, גם בדבר שהוא כביכול הכי פשוט בחיים, אנחנו תמיד בוחרים.

אני לא מתיימר לדעת איך בוחרים נכון או איך מקבלים החלטות (אמרתי שהחלטה זה אחרת, לא?) וגם לא תראו אותי מעביר וובינר בנושא, אבל אני חושב שצריך להגיד "היי, זה מה שבחרתי", ואז זה דיי בסדר.

אז עכשיו אני בארץ, בחרתי להגיע לכאן ליהנות ממזגני הקיץ. והבחירות היום יומיות, איך לומר, השתנו. אבל זה לא רע, פשוט צריך להיות אמן...

אז.. רגע, אולי אני בעצם אמן בעצמי?